בְּעִקּוּל הַדֶּרֶךְ

.

וְהָעָם שׁוֹמֵעַ

וְהוֹלֵךְ אַחַר הַקּוֹלוֹת

פּוֹסֵעַ מֵאֲחוֹרֵי מַנְהִיגָיו.

מַה מַמְתִּין לָהֶם

בְּעִקּוּל הַדֶּרֶךְ,

הַדְּרוֹר אוֹ הַבּוֹר?

.

6 יוני 2013   אילנה.פ ©

מַנְעוּלֵי הַפַּחַד / אילנה.פ ©

אֲסוּפַת מִלִּים

מְלַחֶשֶׁת שׁוּרוֹתֶיהָ

בְּמִסְתּוֹר מְגֵרָה נְעוּלָה.

,

מָתַי תִּפְרֹצְנָה הַמִּלִּים

אֶת מַנְעוּלֵי הַפַּחַד

וְתֵצֶאנָה לָאוֹר?

,

13 דצמבר 2022

חיבוק / אילנה.פ ©

#ספורקצר 
1#

תמר חזרה סוף סוף הביתה, בגדיה היו ספוגי גשם, שניתך בעוצמה על העיר. בפינת הסלון עמדה מיותמת המטרייה, ששכחה לקחת

איתה באותו הבוקר. עדיין תחת השפעת הנזיפה הפומבית של הבוסית, נכנסה תמר למטבח כדי לשפות את הקומקום על הכיריים. 

המצת הישן סירב להצית האש מתחת לקומקום. דמעות חנקו את גרונה וטפסו אל עיניה.  כמה השתוקקה עתה לחיבוק מרגיע

ומעודד. היא נכנסה לחדר השינה, מחפשת נחמה ויודעת, שרק חיבוקו של הדוב החום של ילדותה, יוכל להרגיע את תחושותיה. 

היא בכתה את בדידותה אל תוך צמרו הרך.

 

גם כאן:  https://tooot.im/@ilanapa/109395046137589047

 

מילים שתוקות

מילים שכתבתי מזמן
וגיליתי במגירה מרוחקת
רק לפני ימים ספורים.

מורה חבלנית

בת 6 בסיום גן החובה חדשיים לפני הכניסה לכתה א' יוני 1961

אחת התמונות שעדיין חיות בראשי היא זו, בה רחל ברקוביץ עומדת מעלי, מדברת אל קצה החדר, ריח הבצל שנודף מפיה איום, אך איומה יותר התחושה המזוויעה והגועל, בכל פעם, שחתיכת בצל ניתזת מבין שיניה ופוגעת בפרצופי, או בבגדיי ואני אינני יכולה לברוח !!.

את הבצל היא קטפה בגינת בית הספר שטופחה על ידינו, התלמידים, במהלך שיעורי חקלאות, שהיו חלק מתכנית הלימודים בשנים הרחוקות הללו. היא נהגה לפזר חתיכות מגבעול הבצל הירוק על פרוסת לחם מרוחה בגבינה לבנה ולאכול אותו מול הכתה בהפסקת העשר. מדי פעם פערה פיה, שהיה מלא בעיסת המזון וצעקה על ילד זה או אחר.

הספסל הראשון היה משכני הקבוע, בגלל קוצר הראיה שלי.  הייתי ילדה חיוורת, מנומשת, שיער שחור וקצר [כי אמי התקשתה לסרק בכל בוקר את שפעת שערי המפלונטר], ממושקפת, מופנמת, ובעיקר חולמנית.

עד שעברנו לדירה החדשה [שניים וחצי חדרים, שנראו לי ענקיים], בעיר בה למדתי שמונה שנים בבית הספר העממי [כך נקרא בזמנו ביה"ס היסודי], נסעתי כמעט שנה שלמה, בכל בוקר, יחד עם אבי האהוב, באוטובוס מספר 60 עד לביה"ס "בורוכוב". אני מניחה שהכוונה הייתה שאתחיל ללמוד בכתה א' בבי"ס, שהיה ידוע בחינוכו הטוב ומוריו המשובחים, לעומת ביה"ס "מכלל", בעיר, בה עדיין התגוררנו.

בית הספר היה טראומה עבורי מכל בחינה. הייתי ילדה חולנית ואולי מרופדת בצמר גפן ע"י הורים חרדים, ניצולי שואה. עובדה, שכמעט לא ביקרתי בגן הילדים. במבט לאחור, כנראה שלא הייתי מוכנה לכיתה א' בכלל, ובעיקר לא הייתי מוכנה למפלצת שקידמה את פניי בכתה.

האישה הזו, רחל ברקוביץ [לא יכולה לקרוא לה "מורה"], הייתה נעימה ורחומה, אך ורק לאותם ילדים שאהבה. האחרים, ואני בתוכם, ספגו את נחת זרועה הפיזית והמילולית מדי יום ביומו!! 

תמונות נוספות, שמרצדות בזיכרוני עד עצם היום הזה:

תמונה ראשונה – רחל מקימה אותי מכסאי, אוחזת בתנוך אזני, מציבה אותי מול כל ילדי הכתה [למעלה מארבעים תלמידים!!] וקוראת בקול רם [ובניחוח בצל] "תראי איך כולם מצביעים, ורק את לא".

תמונה שניה – בתוך "חצי מחברת" [למי שלא מכיר, בזמנו היו גוזרים מחברת שלמה לשני חצאים, כדי לחסוך…] אני הכינותי שיעורי בית בקפידה יתרה. זוכרת עד כמה השקעתי בארגון הדף, בכתיבת התשובות לשאלות. אני זוכרת שהייתי גאה בעצמי ולתומי חשבתי שהפעם אזכה לתשבחות.  למחרת, רחל ברקוביץ לוקחת את [חצי] המחברת וקורעת אותה לגזרים לעיניי המבועתות ולעיני כל הילדים בכתה [מבלי לפתוח המחברת ולהעיף אפילו מבט אחד, בשיעורי הבית שהכנתי] ובקולה הרועם צועקת עלי "זה לא שיעורי-בית..את לא עשית כלום! אמרתי להכין שיעורים במחברת שלמה". יהא מיותר לכתוב, שבכיתי נוראות מהעלבון הכפול.

תמונה שלישית – חורף, יום קר במיוחד, גשם זלעפות יורד. איחרתי להגיע לכתה [מאז לא איחרתי יותר לשום מקום].  מבועתת אני עומדת צמודה אל קיר הכתה מבחוץ, נחבאת בין כל המעילים ותיקי האוכל. לא מעיזה להיכנס לכתה מפחד המפלצת רחל.  לפתע עובר במסדרון המורה המיתולוגי להתעמלות יצחק נשר. האיש הדגול, הטוב והמיטיב הזה שואל אותי: "אילנה, מה את עושה כאן, מדוע אינך נכנסת לכתה?"
אין לי מושג אם עניתי או לא, אך זוכרת היטב שהוא מחייך חיוך גדול [אולי של הבנה], אוחז ידי בתוך ידו הענקית ומכניס אותי לכתה. נשבעת, שגם אחרי 61 שנים, אני יכולה לשמוע אותו אומר בקול גדול: "בוקר טוב רחל, הבאתי את אילנה לכתה". האיש היקר הזה פשוט הציל אותי. רחל לא יכלה לצעוק עלי, כי מר נשר נשאר בכתה עוד זמן מה…. במבט לאחור, כנראה שגם הוא הכיר אותה ….

תמונה רביעית – הסרגל היה בן בריתה של רחל ברקוביץ והוא מתעופף על ראשי לא מעט פעמים. המכות עצמן לא זכורות לי, ככואבת. מה שכאב הרבה יותר, היו צחקוקי הילדים, "חבריי" לספסל הלימודים.

תמונה חמישית – בפינת הכתה, על יד הפח, היתה פינת העונש, "מפלט הנחשלים".
אולי החלומות והדמיונות שלי החלו בפינת ההיא.  

תמונה שישית – בשלב מסוים [כתה ב' או כתה ג'], אני מוכנסת יחד עם הוריי לחדר המנהל, מר שריג. בעיני אין הוא מפחיד אלא מעורר יראת כבוד רבה. משהו כמו סבא [שמעולם לא היה לי]. אני מתבקשת לפתור תרגילים בחשבון. כשאני מסיימת את המשימה, מביט המנהל בכתוב ואומר: "הילדה פתרה יפה מאד את התרגילים ויודעת את החומר הנלמד, אינני מבין היכן הבעיה". אני מניחה, שעבור הוריי מורה היה חצי אלוהים, עובדה שלא הועברתי לכיתה אחרת….

תמונה שביעית – בה נזכרתי רק בעקבות תגובה שקיבלתי בפייסבוק מאחת מחברותיי. משיכה באזניי היה תחביב אהוב על רחל והיא לא היססה לתפוס בתנוך האוזן [שלי וגם של אחרים] ובו בזמן הראתה לי שתלמידים אחרים סיימו המשימה ואני – לא! מיותר לציין שלא ראיתי אף אחד בגלל דמעות שהציפו את עיני.

המפלט האמיתי שלי היה קריאה. הפכתי לתולעת ספרים, שמבלה בכל יום שעות רבות בספרייה [במקום להכין שיעורי בית], מסתתרת בין המדפים, ישובה על אדן החלון הענקי ובולעת ספרים שלמים, מחזירה לספרנית ולוקחת אחרים.  הספרניות אהבו אותי….

מזלי השתנה לטובה בכתה ד', כשסוף סוף המפלצת הוחלפה במורה חדשה ואמיתית [אימהית, מבינה ומכילה]. שמה היה תרזה אלדור, והיא לימדה אותנו עד לכתה ח'. בזכותה צלחתי את ים האתגרים שעמדו בפני בשנים הבאות.  אם יש דבר שכזה, "מורה לחיים",  הרי שהמורה תרזה היא עבורי "מורה לחיים".

• המונח "מורה חבלנית" הוא מונח מקצועי וידוע, עליו שמעתי שנים רבות אחרי סיום סיוט שלושת השנים.

תודה לנעם אדר המקסימה, שבזכותה איווררתי שוב מגירות נעולות!!

אני הממושקפת בשורה הראשונה.

חפשו אותי…. הכי רחוקה שאפשר, מהמפלצת.

בר מצווה לבלוג שלי :-)

אז וורדפרס הזכיר לי, שחלפו 13 שנים מאז שפתחתי הבלוג.
אני אוהבת הבלוג הזה, אם כי, בתקופה האחרונה הוא גורם לי
לקשיים טכניים [האמנם אני מזדקנת?..].
עכ"פ, זוהי ההודעה מטעם האתר:

יום שנה שמח מ-WordPress.com!

נרשמת ל-WordPress.com לפני 13 שנים.

תודה שבחרת בנו. הבלוג שלך מצוין, אנחנו רוצים עוד.

קולולולו … וכאלה 🙂

זִכְרוֹנוֹת/ אילנה.פ ©

.

יֵשׁ, שֶׁגַּעְגּוּעִים נִטְמָעִים

בַּנֶּפֶשׁ וְהֵם מְשַׁיְּטִים חֶרֶשׁ,

בְּמַעְגְּלֵי הַזְּמַן.

.

יֵשׁ, שֶׁכִּסּוּפִים מְחַלְחֲלִים

אַט אַט, כְּקוּרִים מְנַצְנְצִים,

בְּחֶבְיוֹן הַזְּמַן.

.

אַךְ כָּל עוֹד פּוֹעֵם הַלֵּב,

שָׁבִים הַזִּכְרוֹנוֹת וְעוֹלִים בָּנוּ,

בְּרֶטֶט, כָּאן וְעַכְשָׁו.

.

17 ספטמבר 2022

לאבי שהיום חל יום הולדתו ה-  134

,Memories

.By Ilana Pa ©

.

There are longings that assimilate

Deep In the soul and sail quietly,

Into the circles of time.

.

There are longings that are leaking

Into the heart like a glittering net,

Through the tunnels of time.

.

But every other heartbeat

The memories return and rise in us  

To vibrate, here and now.

.

September 17, 2022
In memory of my dear father.

רְסִיסִים / © אילנה.פ

גַם אִם אָעוּף הַרְחֵק מִכָּאן

וְלֹא אָשׁוּב יָמִים רַבִּים

עֲדַיִן אֶמְצָא, בְּשׁוּבִי,

אֶת אוֹתָן הַמִּלִּים, לְנַחְמָנִי

מִסַּעַר הַחַיִּים.

.

וְאִם אֶדְבַּק בְּשֹׁבֶל חֲלוֹמוֹתַי

וְלֹא אֶפְנֶה מַבָּטִי לְאָחוֹר

עֲדַיִן אָחוּשׁ רְסִיסִים רוֹטְטִים

שֶׁל אַהֲבוֹת קַיִץ מַהְבִּילוֹת 

מִיָּמִים רְחוֹקִים.

.

24 אוגוסט 2022

מָה רַבּוּ הָעֲמָקִים / אִילָנָה.פ ©

מָה רַבּוּ הָעֲמָקִים

שֶׁנֶּעֶטְפוּ מַרְבָד יָרֹק,

וְהֵם תְּאֵבֵי חַיִּים.

.

מִמַּעַל רָקִיעַ הִשְׁפִּיל פָּנָיו

לְהִשְׁתַּקֵּף בִּתְכֹל הַמַּיִם,

עַד בּוֹא אֲדוֹנֵי הַלַּיְלָה.

.

21 יולי 2022