רֶשֶׁת בִּטָּחוֹן


העבודה: יורם לילך

העבודה: יורם לילך

כַּמָּה אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָם,

לְאֵין קֵץ, מְגִנִּים עֲלֵיהֶם

וְשׁוֹמְרִים מִכָּל מִשְׁמָר,

שֶׁלֹּא יְאֻנֶּה לָהֶם כָּל רַע.

כְּשֶׁהֵם צּוֹעֲדִים בְּהִסּוּס רַב

צְעָדִים רִאשׁוֹנִים, אָנוּ מְשַׁמְּשִׁים

רֶשֶׁת בִּטָּחוֹן לַגּוֹזָלִינוּ הָרַכִּים.

וּמִי יִשְׁמֹר עֲלֵיהֶם בְּבַגְרוּתָם?

 

מוקדש לשלשת הנערים החטופים,

אייל יפרח, גלעד שער ונפתלי פרנקל

תודה ליורם לילך על ההשראה, לה זכיתי בזכות יצירותיו.

 

©  כל הזכויות למילים שמורות לאילנה פלומו

17.06.14

מודעות פרסומת

כְּמוּסוֹת זִכָּרוֹן


1960

1960 Tel Aviv

בְּכָל שָׁנָה, כְּשֶׁהָאֲוִיר
נִמְלָא בַּבֹּשֶׂם הַגֶּשֶׁם
וְהַחַמָּה מִתְרַכֶּכֶת
אֶל מוּל הָאֲדָמָה הַלַּחָה,

גַּם אֲנִי נַעֲשֵׂית רַכָּה יוֹתֵר
אֶל זִכָּרוֹן הַמַּעֲשִׂים הַקְּדוּמִים,
אֶל הַצְּלִילִים הַטְּמוּנִים
בְּתוֹךְ מְגֵרוֹת נְעוּלוֹת.

בְּכָל שָׁנָה, כְּשֶׁרוּחַ סְתָו
פּוֹרֵעַ בְּשִׁכְרוֹנוֹ את הַשֵּׂעָר, 
מְצַנֵּן אֶת לָהַט הַקַּיִץ,
שֶׁעָטַף אוֹתָנוּ אַךְ אֶמֶשׁ,

אֲנִי תּוֹלֶשֶׁת אַט וּבָרֹב סַבְלָנוּת
עָלִים כְּמוּשִׁים מֵהַשִּׂיחַ בְּגִנָּתִי
כְּאִלּוּ הָיוּ כְּמוּסוֹת זִכָּרוֹן, 
שֶׁיֵּשׁ לְשַׁמֵּר מִפְּנֵי הַשִּׁכְחָה.

.
10.11.12

כל הזכויות שמורות © ilana.pa

מִשְׁפַּחְתִּי


משפחתי

אַבָּא, אִמָּא וְאָנֹכִי

זוֹהִי כֹּל מִשְׁפַּחְתִּי.

יַחְדָּו נָנוּעַ קָדִימָה וָהָלְאָה

מְלֻכָּדִים וְאוֹהֲבִים

עַד קֵץ הַזְּמַנִּים.

 .

©  כל הזכויות שייכות ל- ilana palomo

יום המשפחה 31 בינואר 2013

סיפור משפחתי – נס משולש


אני בת 6 – 1961


סיפור משפחתי – נס משולש

מאז עמדתי על דעתי, אני נוהגת להגיד, כי חיי על פני האדמה, הם סוג שלנס משולש. נס – כי אבי ואמי שרדו את איימי השואה, למרות שהגרמנים "השתדלו מאד " שהדבר לא יעלה בידם.

נס – שפגשו אחד בשניה והחליטו, שלמרות כל הכאב ואבדן המשפחה, שהקימו בטרם אירועי המלחמה, להיקים משפחה חדשה.

נסכי נולדתי בריאה ושלמה בגופי ומקווה שגם בנפשי, לאנשים "באים בימים", המתאימים יותר להגדרה של סבא-סבתא מאשר אמא ואבא .  

אבי קרל, נולד בשנת 1888 בעיר בֶרָאוּן, שליד פראג, למשפחה בת 7 נפשות. הוא סיים את לימודיו באוניברסיטת פראג והיה אינג'ינר בתחום הכימיה, כשמומחיותו הייתה הכימיה של המים.   ב- 1914 נשא לאישה את אִירְמָה וב- 1916 נולדה בתם הבכורה אֶלְזָה והתאומות אינגמָר והילדגרד [אִינְגֶה, הִילְדֶה], שנולדו ב-   1921.

עבודתו של אבי, ככימאי, הביאה את המשפחה הצעירה מפראג, שצ'כיה, ללייפציג, שבגרמניה. יתכן שחייהם היו נמשכים באושר ורוגע לתמיד, אלמלא היטלר ימ"ש, שעלה לשלטון בגרמניה בשנת  1933.

אמי, אליזבט, נולדה בשנת 1913 במונקטש שבצ'כיה, שנמצאת כיום באוקראינה. אמא הייתה אחת משישה ילדים. האחות הבכורה, קלרה, נסעה בתחילת המאה העשרים לקרובים בארה"ב, נישאה לפיליפ, הולידה את בנה יחידה, מרטין ונשארה לחיות שם כל ימי חייה.

לאחר שאמא סיימה את לימודיה, היא נסעה לבית דודהּ ודודתה, שהתגוררו בבודפשט, בירת הונגריה וחיה עימם, כשהיא עוזרת למשפחה ולמעשה עובדת למחייתה. אמא התארסה לבחור יהודי והם חלמו ותכננו את חייהם העתידיים. בעודה נמצאת בהונגריה, החלו לנשב רוחות מלחמה, ולכן החליטה להישאר בהונגריה ובתוך כך, היא וארוסהּ החליטו לדחות את החתונה עד לאחר שענני המלחמה יתפוגגו. בשלב מאוחר יותר נודע לאמי, שארוסה נרצח באופן אכזרי. הוא הצטווה לטפס על עץ ולהישאר עליו עד שיקבל פקודה לרדת. היה זה אמצע החורף והוא קפא למוות. לצערי, אינני יודעת מה היה שמו של הארוס.

ניצולי השואה מתחלקים לשניים. אלה, שמספרים ומדברים ואינם יכולים להפסיק לספר ואלה, אשר אינם מדברים ולעולם לא נדע את אשר עבר עליהם.  אבי היה שייך לאלה, שלא דיברו מעולם. הפרטים היחידים שאני יודעת, סופרו לי על ידי אמא ולאחר שנים רבות, באמצעות מרים, בתה של הילדֶה, בתו של אבי מנישואיו הראשונים. 

על הזמן שקדם להגעה של אבא למחנות הריכוז אינני יודעת מאומה. אבא נלקח לטרזינשטדט, יחד עם אמו, אמילייה ובתו הִילְדֶה, אחת תאומות. הבת הבכורה, אֶלְזָה, הצליחה להימלט מבעוד מועד לפלסטינה. רעייתו הראשונה של אבא, אִירְמָה, קבלה אישור זמני להישאר בבית כיוון שחלתה ונשארה להשגיח עליה בתהּ, התאומה השניה, אִינְגֶה.

בהמשך הזמן [לא ידוע לי מתי] נרצח אחד הקצינים הגרמנים. כנקמה על כך, נלקחו מספר לא ידוע [לי] של יהודים ונרצחו. ביניהם היו גם אִירְמָה ובתה אִינְגֶה.

בטרזינשטדט, מתה אמו של אבי, אמיליה, מרעב ומחלות ונקברה בקבר לא ידוע.

אבא ניגן בכינור, הוא היה איתו לכל אורך התקופה הארורה. מעולם לא שב לנגן בכינור לאחר המלחמה.  ניסיתי מספר פעמים לבקשו לנגן בכינור, אולם הוא סירב. מי יודע באילו סיטואציות ניגן במחנות… אבא שרד גם את מחנה ההשמדה דכאו ואת אשוויץ, ממנו השתחרר בתום המלחמה, יחד עם בתו הִילְדֶה.

עבור אמא, שנות המלחמה היו שנים נוראיות והיא חיה כעכבר מפוחד. בשלב מסויים התמזל מזלה של אמא, כאשר אישה הונגריה השיגה עבורה מסמכים מזוייפים בהם היה כתוב שהיא גויה. וכך לעיתים רחוקות, כאשר בנהּ של אותה אישה [שלא חיבב במיוחד יהודים] לא היה בבית,  יכלה אמא לישון במחסנים של האישה או באחת מהדירות של האישה. כל זה לא עזר כשהרוסים נכנסו לבודפשט.

היא נאלצה להסתתר במקומות מסתור מעל ומתחת לאדמה.  בחורף חלתה בדלקת ריאות והייתה על סף המוות, אלמלא מצאוהּ אנשים טובים ונתנו לה "מרק", שכלל מים בלבד וקליפות של תפוחי אדמה !! אמא אמרה לי, כי זה היה המרק הכי טעים שטעמה בימי חייה עד אז ומאז…. !

הורי, שעברו והצליחו לשרוד את שנות המלחמה, איבדו, כל אחד מהם, כמעט את כל משפחתו:  אמי איבדה את הוריה באחת מצעדות המוות שהגרמנים אירגנו כדי לחסוך תחמושת יקרה, את אחיה הגדול דיולו, רעיתו וילדו ואת אחיה הקטן בֵּיְילוֹ, שהביע את רצונו העז לעלות לארץ ישראל ולא זכה לכך. מקום קבורתם לא ידוע וכמובן רבים ממשפחתה מורחבת.

אבי איבד בשואה את אמו ואחיו וממשפחתו המורחבת לא נותר זכר כלל. אחיו הקטן של אבא נורה למוות רק משום שבהיותו יהודי העז להיכנס לחנות לקנות חלב.

הנאצים ניסו, אך לא הצליחו לבצע את זממם, עובדה – משפחותיהם של הורי ממשיכים לחיות בי, בילדיי ובדורות הבאים אחרי. זוהי נקמתנו הגדולה בהם ובניאו-נאצים שמעיזים להרים היום את ראשם..

אמא אליזבט, אבא קרל, פורים 1966

אמא אליזבט, אבא קרל, פורים 1966

סיפורם של קרל ואליזבט ז"ל – הוריי היקרים, הוא סיפור מיוחד ובה בעת, כל כך דומה לאלפי סיפורים של ניצולים אחרים. הוא נכתב ופורסם לראשונה בשנת 2007 בעידודם של לא מעט אנשים, באתר שאינו קיים עוד ואני שמחה להעלותו שוב, כאן.  

שלכם, אילנה.[ט].פָּלוֹמוֹ    –  לקראת יום הולדתי שחל ב- 22.9.12

תְכֵלֶת


עֵינַיִם גְּדוֹלוֹת

בִּתְכֵלֶת עָמֹק,  צְלוּלוֹת

כִּבְאֵר מַיִם חַיִּים

מֵישִׁירוֹת בִּי מַבָּט.

*

וּלְהֶרֶף קָצָר,

כִּפְעִימַת לֵב מִתְגַּעְגֵּעַ

עֵינָיו שֶׁל סַבָּא-רַבָּא,  אֲבִי

שׁוּב מַבִּיטוֹת בְּנִשְׁמָתִי.

.

18.06.2011

© כל הזכויות שמורות ל- ilana.pa

פסח – קץ הילדות


אבא Karl

פסח הוא תקופה של קץ התום עבורי. נכון, יודעת כי זהו זמן של התחלות חדשות, של פריחה ולבלוב, שהרי האביב הגיע ושכרון ריחותיו נישא באויר, אך עבורי פסח הוא גם זכרון של הפעם הראשונה, בה ישבתי אל שולחן ליל הסדר עם אמי, אחותי ובן זוגה, יומיים בלבד לאחר שאבא נטמן במקום מנוחתו האחרונה.

זאת היתה הפעם הראשונה שלא המשכנו לקרוא בהגדה לאחר הארוחה.  ארוחת ליל הסדר נערכה במצוות הרבנית, שהייתה ידידתם של הוריי. "כך נהוג ועליכן לקיים את המצווה", אמרה הרבנית וזאת עשינו.

אמת, מאז היו בחיי לילות פסח יפים ומרגשים בחברת משפחתי, עם אמי חמי, עליהם השלום ותבדל לחיים ארוכים, חמותי, אך ליל הסדר ההוא, בשנת 1973 מסמל עבורי את תום ילדותי, זו שהייתה מוגנת ומגוננת. הייתי כל כך צעירה שלא הבנתי עד כמה אתגעגע אל אבא. עד כמה אכעס, לא עליו, חלילה, אלא על עצמי, שלא הספקתי לשאול אותו את כל השאלות שבוערות בי היום ואין מי שיענה עליהן.

שאלות רבות כל כך של בת דור שני לניצולי השואה לא שאלתי, כי בתמימות של ילדה בת 15 חשבתי שאבא יחיה לנצח, גם אם, מצד שני, בשנותיו האחרונות לא הייתי נרדמת בלילות בטרם שמעתי את נשימתו הרגועה, כשנרדם במיטתו.

.

שורותיי הבאות נכתבו לזכר אבי, ב- 08.04.2006

שְׁאֵלוֹת כּוֹאֲבוֹת

תְּמוּנַת פָּנֶיךָ מִטַּשְׁטֶשֶׁת,

נָמוֹגָה לְאִטָּהּ בְּמִסְדְּרוֹן הַשִּׁכְחָה.

צְלִיל קוֹלְךָ חָסֵר בְּתוֹכִי מִנִּי אָז,

עֵת הֵנֵצּוּ נִצָּנִים רִאשׁוֹנִים בַּגִּבְעָה,

וּבֹשֶׂם הַשְּׁקֵדִיָּה עָמַד בָּאֲוִיר.

.

אוֹתָם יָמִים רְחוֹקִים חַסְרֵי יֶדַע

שֶׁל חֲמָמָה לוֹטֶפֶת טוֹבְעָנִית,

קֹדֶם הֱיוֹתִי כְּפִי שֶׁהִנְנִי,

בְּטֶרֶם בִּקַּשְׁתִּי תְּשׁוּבוֹת

לִשְׁאֵלוֹת כּוֹאֲבוֹת.

.

שֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה שְׁנוֹתַי צִמַּחְתִּי,

וּסְבִיבִי נִתְעַרְפְּלוּ לְלֹא נְגִיעָה:

דִּמְעוֹתֶיךָ שֶׁלֹּא נִרְאוּ;

מִלּוֹתֶיךָ שֶׁלֹּא נֶאֶמְרוּ;

סִפּוּרֶיךָ שֶׁלֹּא סֻפְּרוּ;

יִסּוּרֵי-חַיֵּיךָ נִשְׁמְרוּ בְּמַעֲמַקֵּיךָ,

הִשְׁתַּתְּקוּ וְלֹא נִפְרְצוּ.

עַד לְקֵץ הַיָּמִים נִטְמְנוּ בְּאַדְמַת יְגוֹנָן.

.

וַאֲנִי הִרְחַקְתִּי בְּמִסְדְּרוֹן הַשִּׁכְחָה;

עֲדַיִן מְבַקֶּשֶׁת לָדַעַת

תְּשׁוּבוֹת לִשְׁאֵלוֹת כּוֹאֲבוֹת.

וְאַתָּה אֵינְךָ.

.

כל הזכויות שמורות ל- ilana.pa  ©

יום מותו: י"א ניסן התשל"ג

יום השואה הבינלאומי – הסיפור הפרטי של הורי



כבתם של ניצולי שואה, אני חיה ונושמת נושא זה מאז ומתמיד. הורי, שאינם עוד בין החיים, עברו כל אחד את השואה באופן אחר. אבי "התגלגל" ממחנה ריכוז אחד לשני ואמי הסתתרה כעכבר, במקומות מחבוא שונים עד לשחרור בודפסט ע"י הרוסים.

היום, כשבכל העולם מציינים את יום השואה הבינלאומי, אני רוצה לספר מעט מהסיפור המשפחתי שלי.

לפני פרוץ המאורעות והמלחמה, היה אבי בעל משפחה [אישה, בת בכורה ותאומות]. אשתו אִירְמָה ואחת מתאומות, אְינְגֶה, נרצחו כאקט נקמה לאחר שאחד מהקצינים הנאציים נרצח. אבי נלקח ל מחנה הריכוז טרזינשטדט, שבצ'כיה, לאחר מכן הועבר לדכאו ולאושוויץ.  

בתו הבכורה, אֶלְזֶה, הצליחה לברוח לפלסטינה לפני, שנלקחה באחת מהאקציות למחנה השמדה. בתו התאומה השניה, הִילְדֶה, שעברה אף היא את מחנות ההשמדה והשתחררה עם סיום המלחמה ממחנה ההשמדה אושוויץ, נישאה לאחר המלחמה לאמן והצייר דוד פרידמן, אותו הכירה באושוויץ ולאחר תקופה של כמה שנים בישראל הצעירה, בחרה לעבור ולהתגורר בארהב עם בעלה ובתה מרים, שנולדה בישראל.

אבי לא דיבר מעולם על שנות המלחמה ועל מה שעבר הוא ומשפחתו בזמנים הנוראים ההם. כל אשר ידוע לי היום הוא, הודות לסיפוריה של אמי ואחייניתי מרים.

לפני המלחמה אמי התארסה, אולם כשהחלו רוחות המלחמה לנשב החליטה לדחות את החתונה. תחילת המלחמה מצאה אותה בבודפסט שבהונגריה, שם העבירה את שנות המלחמה כמו עכבר במבוך, כשהיא בורחת מההונגרים ואח"כ מהרוסים. מדי פעם דאגה לה אישה שלמעשה הצילה אותה בכך, שנתנה לה להסתתר בזמני העוצר במרתף הבנין בו היתה אחראית על הנקיון. האישה יכלה לעשות זאת רק, כשבנה היה מחוץ לבית. אישה אצילה זו, אף דאגה לזייף עבור אמי תעודה מזהה וכך, למעשה, הצילה את חייה של אמי.

הורי, קארל ואליזבט, הכירו לאחר סיום המלחמה, נישאו והתגוררו בפראג שבצ'כוסלובקיה וכשהרוסים השתלטו על המדינה החליטו לצאת משם כל עוד היה אפשר.  בשנת 1949 עלו לארץ ישראל הצעירה והקימו בה בית ומשפחה חדשה.

זהו נצחונם הפרטי של הורי אל מול הנאצים ונצחון העם היהודי שקם מחדש מתוך האודים העשנים.

** לזכרם של הורי, קרל ואליזבט ולזכרם של בני משפחותיהם שלא זכו להינצל ונרצחו ע"י הנאצים ועושי דברם.