סיפור משפחתי – נס משולש


אני בת 6 – 1961


סיפור משפחתי – נס משולש

מאז עמדתי על דעתי, אני נוהגת להגיד, כי חיי על פני האדמה, הם סוג שלנס משולש. נס – כי אבי ואמי שרדו את איימי השואה, למרות שהגרמנים "השתדלו מאד " שהדבר לא יעלה בידם.

נס – שפגשו אחד בשניה והחליטו, שלמרות כל הכאב ואבדן המשפחה, שהקימו בטרם אירועי המלחמה, להיקים משפחה חדשה.

נסכי נולדתי בריאה ושלמה בגופי ומקווה שגם בנפשי, לאנשים "באים בימים", המתאימים יותר להגדרה של סבא-סבתא מאשר אמא ואבא .  

אבי קרל, נולד בשנת 1888 בעיר בֶרָאוּן, שליד פראג, למשפחה בת 7 נפשות. הוא סיים את לימודיו באוניברסיטת פראג והיה אינג'ינר בתחום הכימיה, כשמומחיותו הייתה הכימיה של המים.   ב- 1914 נשא לאישה את אִירְמָה וב- 1916 נולדה בתם הבכורה אֶלְזָה והתאומות אינגמָר והילדגרד [אִינְגֶה, הִילְדֶה], שנולדו ב-   1921.

עבודתו של אבי, ככימאי, הביאה את המשפחה הצעירה מפראג, שצ'כיה, ללייפציג, שבגרמניה. יתכן שחייהם היו נמשכים באושר ורוגע לתמיד, אלמלא היטלר ימ"ש, שעלה לשלטון בגרמניה בשנת  1933.

אמי, אליזבט, נולדה בשנת 1913 במונקטש שבצ'כיה, שנמצאת כיום באוקראינה. אמא הייתה אחת משישה ילדים. האחות הבכורה, קלרה, נסעה בתחילת המאה העשרים לקרובים בארה"ב, נישאה לפיליפ, הולידה את בנה יחידה, מרטין ונשארה לחיות שם כל ימי חייה.

לאחר שאמא סיימה את לימודיה, היא נסעה לבית דודהּ ודודתה, שהתגוררו בבודפשט, בירת הונגריה וחיה עימם, כשהיא עוזרת למשפחה ולמעשה עובדת למחייתה. אמא התארסה לבחור יהודי והם חלמו ותכננו את חייהם העתידיים. בעודה נמצאת בהונגריה, החלו לנשב רוחות מלחמה, ולכן החליטה להישאר בהונגריה ובתוך כך, היא וארוסהּ החליטו לדחות את החתונה עד לאחר שענני המלחמה יתפוגגו. בשלב מאוחר יותר נודע לאמי, שארוסה נרצח באופן אכזרי. הוא הצטווה לטפס על עץ ולהישאר עליו עד שיקבל פקודה לרדת. היה זה אמצע החורף והוא קפא למוות. לצערי, אינני יודעת מה היה שמו של הארוס.

ניצולי השואה מתחלקים לשניים. אלה, שמספרים ומדברים ואינם יכולים להפסיק לספר ואלה, אשר אינם מדברים ולעולם לא נדע את אשר עבר עליהם.  אבי היה שייך לאלה, שלא דיברו מעולם. הפרטים היחידים שאני יודעת, סופרו לי על ידי אמא ולאחר שנים רבות, באמצעות מרים, בתה של הילדֶה, בתו של אבי מנישואיו הראשונים. 

על הזמן שקדם להגעה של אבא למחנות הריכוז אינני יודעת מאומה. אבא נלקח לטרזינשטדט, יחד עם אמו, אמילייה ובתו הִילְדֶה, אחת תאומות. הבת הבכורה, אֶלְזָה, הצליחה להימלט מבעוד מועד לפלסטינה. רעייתו הראשונה של אבא, אִירְמָה, קבלה אישור זמני להישאר בבית כיוון שחלתה ונשארה להשגיח עליה בתהּ, התאומה השניה, אִינְגֶה.

בהמשך הזמן [לא ידוע לי מתי] נרצח אחד הקצינים הגרמנים. כנקמה על כך, נלקחו מספר לא ידוע [לי] של יהודים ונרצחו. ביניהם היו גם אִירְמָה ובתה אִינְגֶה.

בטרזינשטדט, מתה אמו של אבי, אמיליה, מרעב ומחלות ונקברה בקבר לא ידוע.

אבא ניגן בכינור, הוא היה איתו לכל אורך התקופה הארורה. מעולם לא שב לנגן בכינור לאחר המלחמה.  ניסיתי מספר פעמים לבקשו לנגן בכינור, אולם הוא סירב. מי יודע באילו סיטואציות ניגן במחנות… אבא שרד גם את מחנה ההשמדה דכאו ואת אשוויץ, ממנו השתחרר בתום המלחמה, יחד עם בתו הִילְדֶה.

עבור אמא, שנות המלחמה היו שנים נוראיות והיא חיה כעכבר מפוחד. בשלב מסויים התמזל מזלה של אמא, כאשר אישה הונגריה השיגה עבורה מסמכים מזוייפים בהם היה כתוב שהיא גויה. וכך לעיתים רחוקות, כאשר בנהּ של אותה אישה [שלא חיבב במיוחד יהודים] לא היה בבית,  יכלה אמא לישון במחסנים של האישה או באחת מהדירות של האישה. כל זה לא עזר כשהרוסים נכנסו לבודפשט.

היא נאלצה להסתתר במקומות מסתור מעל ומתחת לאדמה.  בחורף חלתה בדלקת ריאות והייתה על סף המוות, אלמלא מצאוהּ אנשים טובים ונתנו לה "מרק", שכלל מים בלבד וקליפות של תפוחי אדמה !! אמא אמרה לי, כי זה היה המרק הכי טעים שטעמה בימי חייה עד אז ומאז…. !

הורי, שעברו והצליחו לשרוד את שנות המלחמה, איבדו, כל אחד מהם, כמעט את כל משפחתו:  אמי איבדה את הוריה באחת מצעדות המוות שהגרמנים אירגנו כדי לחסוך תחמושת יקרה, את אחיה הגדול דיולו, רעיתו וילדו ואת אחיה הקטן בֵּיְילוֹ, שהביע את רצונו העז לעלות לארץ ישראל ולא זכה לכך. מקום קבורתם לא ידוע וכמובן רבים ממשפחתה מורחבת.

אבי איבד בשואה את אמו ואחיו וממשפחתו המורחבת לא נותר זכר כלל. אחיו הקטן של אבא נורה למוות רק משום שבהיותו יהודי העז להיכנס לחנות לקנות חלב.

הנאצים ניסו, אך לא הצליחו לבצע את זממם, עובדה – משפחותיהם של הורי ממשיכים לחיות בי, בילדיי ובדורות הבאים אחרי. זוהי נקמתנו הגדולה בהם ובניאו-נאצים שמעיזים להרים היום את ראשם..

אמא אליזבט, אבא קרל, פורים 1966

אמא אליזבט, אבא קרל, פורים 1966

סיפורם של קרל ואליזבט ז"ל – הוריי היקרים, הוא סיפור מיוחד ובה בעת, כל כך דומה לאלפי סיפורים של ניצולים אחרים. הוא נכתב ופורסם לראשונה בשנת 2007 בעידודם של לא מעט אנשים, באתר שאינו קיים עוד ואני שמחה להעלותו שוב, כאן.  

שלכם, אילנה.[ט].פָּלוֹמוֹ    –  לקראת יום הולדתי שחל ב- 22.9.12

מודעות פרסומת

    • קשה לכתוב. היום גם אין כבר את מי לשאול כדי להשלים פרטים…
      אבל אי אפשר להתעלם מהנצחון הפרטי והלאומי שלנו על אלו שביקשו להשמידנו.

      תודה על הברכה }{
      חתימה טובה ושנה מלאת יצירה

  1. הסיפור שלך הוא גם הסיפור שלי ושל הרבה מבי דורנו..גם אבי מצ'כיה ואימי שרדה את צעדת המוות.. אבי לא סיפר דבר ולקח את הזוועות איתו אלי קבר..הוא אמר שלא נאמין ואם נאמין נסבול..עם אימא נסענו לפני חצי שנה לטיול שורשים מבודפשט לאוסטריה בעיקבות צעדת המוות..הדור הולך ונעלם ואיתו מתחזקת המגמה של הכחשת השואה כששואה חדשה עומדת לפיתחנו ועיניינו טחו מראות…שנה טובה וגמר חתימה טובה
    יעל

    • יעל יקרה, מרגש לדעת שיש קוים מצטלבים בין שתינו.
      מעניין שהגברים שתקו והנשים דברו וספרו כל העת, עד שֶׁנָּדַמּוּ לעד.
      היום, אני מלקטת פירורי מידע ממי שמוכן ומסוגל לספר על מה שעבר על אבי
      ואני יודעת שאנחנו, בני הדור השני, מְצֻוִּים להמשיך ולספר לדורות הבאים. זו חובתנו!
      גמר חתימה טובה ושנה מוצלחת גם לך 🙂

  2. אילנה! עניינת וריגשת 🙂
    אני עד היום לא יודעת מה עבר על סבתא שלי בפולין. לא סיפרה כלום… דוד אהוב שלי שסיפר לי את כל סיפורו פעם אחת נפטר לפני כמה חודשים. היינו אמורים לחגוג יחד 120 שנה במרץ (הוא גדול ממני בדיוק ב-60 שנה ויום!)…

    • לירוני, רק כעת ראיתי שהגבת לרשומה הזו!
      כל כך חשוב לשמוע מהורי ההורים מה היה שם, כי אח"כ פשוט אין יותר מי שיספר מה הוא עבר שם. כשאני רציתי לשאול, כאישה צעירה, את אבי כבר לא היה מי שיספר, אם כי, אני לא בטוחה שגם אם היה עדיין בחיים, בזמנו, היה רוצה לספר…
      בכל אופן, זו ההסטוריה הפרטית של משפחתך וכל כך חשוב שתתעדי אותה בטרם….
      אפילו מההורים, כל מה שהם זוכרים שספרו להם, גם זה טוב וחשוב למען הדר ולמען ילדיה של הדר וכך הלאה….
      תודה שהגעת יקירתי 🙂

  3. וואי, אילנה יקרה, מזעזע כל כך לדעת מה עבר עליהם. אין מילים. נפלאים ומדהימים הורייך שהמשיכו בכל זאת והביאו אותך לעולם. תבורכי יקירה. חשוב כל כך שאת כותבת. הלוואי ורק טוב תדעו את ואהובייך.

    • אכן זהו ספור לא קל ושונה, אך באותה נשימה דומה לעוד מאות ספורים של אנשים
      שהחליטו לבנות את חייהם מחדש למרות האסון והחורבן שעברו בחייהם.

      כתבתי כדי שהספור המשפחתי יעבור הלאה לילדי [בני הדור השלישי] ונכדיי וכל הבאים אחריהם, כי אסור לעולם לשכוח.
      "הלפיד" מועבר הלאה לדורות הבאים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s