פסח – קץ הילדות


אבא Karl

פסח הוא תקופה של קץ התום עבורי. נכון, יודעת כי זהו זמן של התחלות חדשות, של פריחה ולבלוב, שהרי האביב הגיע ושכרון ריחותיו נישא באויר, אך עבורי פסח הוא גם זכרון של הפעם הראשונה, בה ישבתי אל שולחן ליל הסדר עם אמי, אחותי ובן זוגה, יומיים בלבד לאחר שאבא נטמן במקום מנוחתו האחרונה.

זאת היתה הפעם הראשונה שלא המשכנו לקרוא בהגדה לאחר הארוחה.  ארוחת ליל הסדר נערכה במצוות הרבנית, שהייתה ידידתם של הוריי. "כך נהוג ועליכן לקיים את המצווה", אמרה הרבנית וזאת עשינו.

אמת, מאז היו בחיי לילות פסח יפים ומרגשים בחברת משפחתי, עם אמי חמי, עליהם השלום ותבדל לחיים ארוכים, חמותי, אך ליל הסדר ההוא, בשנת 1973 מסמל עבורי את תום ילדותי, זו שהייתה מוגנת ומגוננת. הייתי כל כך צעירה שלא הבנתי עד כמה אתגעגע אל אבא. עד כמה אכעס, לא עליו, חלילה, אלא על עצמי, שלא הספקתי לשאול אותו את כל השאלות שבוערות בי היום ואין מי שיענה עליהן.

שאלות רבות כל כך של בת דור שני לניצולי השואה לא שאלתי, כי בתמימות של ילדה בת 15 חשבתי שאבא יחיה לנצח, גם אם, מצד שני, בשנותיו האחרונות לא הייתי נרדמת בלילות בטרם שמעתי את נשימתו הרגועה, כשנרדם במיטתו.

.

שורותיי הבאות נכתבו לזכר אבי, ב- 08.04.2006

שְׁאֵלוֹת כּוֹאֲבוֹת

תְּמוּנַת פָּנֶיךָ מִטַּשְׁטֶשֶׁת,

נָמוֹגָה לְאִטָּהּ בְּמִסְדְּרוֹן הַשִּׁכְחָה.

צְלִיל קוֹלְךָ חָסֵר בְּתוֹכִי מִנִּי אָז,

עֵת הֵנֵצּוּ נִצָּנִים רִאשׁוֹנִים בַּגִּבְעָה,

וּבֹשֶׂם הַשְּׁקֵדִיָּה עָמַד בָּאֲוִיר.

.

אוֹתָם יָמִים רְחוֹקִים חַסְרֵי יֶדַע

שֶׁל חֲמָמָה לוֹטֶפֶת טוֹבְעָנִית,

קֹדֶם הֱיוֹתִי כְּפִי שֶׁהִנְנִי,

בְּטֶרֶם בִּקַּשְׁתִּי תְּשׁוּבוֹת

לִשְׁאֵלוֹת כּוֹאֲבוֹת.

.

שֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה שְׁנוֹתַי צִמַּחְתִּי,

וּסְבִיבִי נִתְעַרְפְּלוּ לְלֹא נְגִיעָה:

דִּמְעוֹתֶיךָ שֶׁלֹּא נִרְאוּ;

מִלּוֹתֶיךָ שֶׁלֹּא נֶאֶמְרוּ;

סִפּוּרֶיךָ שֶׁלֹּא סֻפְּרוּ;

יִסּוּרֵי-חַיֵּיךָ נִשְׁמְרוּ בְּמַעֲמַקֵּיךָ,

הִשְׁתַּתְּקוּ וְלֹא נִפְרְצוּ.

עַד לְקֵץ הַיָּמִים נִטְמְנוּ בְּאַדְמַת יְגוֹנָן.

.

וַאֲנִי הִרְחַקְתִּי בְּמִסְדְּרוֹן הַשִּׁכְחָה;

עֲדַיִן מְבַקֶּשֶׁת לָדַעַת

תְּשׁוּבוֹת לִשְׁאֵלוֹת כּוֹאֲבוֹת.

וְאַתָּה אֵינְךָ.

.

כל הזכויות שמורות ל- ilana.pa  ©

יום מותו: י"א ניסן התשל"ג

מודעות פרסומת

  1. יש משהו קורע בתחושה הזו שלא הספקנו
    שיש כל כך הרבה שאלות לשאול ואין את מי
    ויש כעס בגלל תחושת הפספוס.

    חיבוק יקירה }{

  2. תודה ג'וד שלי, שהרי המילים שלך תמיד מוצאות את הגומה הנכונה בלבי.
    אוהבת אותך ומאחלת לך וליקירייך, הקטנים והגדולים, חג אביב שמח ופורח !!

    אילנה 🙂

  3. קוראת ומתקשה לעכל.

    אבי ז"ל נפטר גם הוא בפסח לפני כ-13 שנים. בשנותיו האחרונות בקושי ראיתי אותו. כי רותקתי לכסא. אחותי הייתה מביאה אלי את ההורים שגרו בקומה שלישית מתי שהיה להם כוח במונית הם גרו כמה רחובות ממני אבל לא היה להם כוח ללכת. אבי בשנותיו האחרונות חייך אך בקושי דבר. הלך לעולם טוב בגיל 97 . אימי נפטרה שנה וחצי לפניו בגיל 94.
    החסר למרות השנים גדול.
    המון שאלות נותרו ללא מענה
    ממש כמו שרשמת.
    חיבוק
    אתי

  4. מיכלי יקרה, התרגשתי ממה שכתבת. לא משנה כמה שנים חולפות, עדיין קשה מאוד להתמודד עם המוות, עם הדבר הלא ידוע הזה. קשה למוח להבין איך יתכן שעד לרגע מסוים היה אתנו מישהו אהוב, שעשה ודיבר וחשב והרגיש ובנה ואהב ושנא, והשרה מרוחו על אחרים, וגם אולי סבל לעתים וכאב, אבל בעיקר היה חלק מאתנו, והנה פתאום איננו. לאחר שהוא נעלם לוקח לנו זמן למצוא עצמנו בלעדיו, בלי התמיכה שלו וללא נוכחותו, כי אנחנו כבר קצת אחרים.

    ובפרט כשמאבדים הורים – לא משנה בת כמה את, עדיין קשה להיות יתומה. אני בטוחה שגם היום עדיין נמצאת בתוכך הילדה שהיית, שהיתה זקוקה להגנת ההורים, לאהבתם, לתמיכתם, לחיזוקים שהם נתנו. כשאנחנו צעירים הקשר המשפחתי הבסיסי נראה לנו נצחי, כי אנחנו לא מכירים עולם בלעדי ההורים, כי מרגע שנולדנו ההורים כבר היו, והיו לכל אורך הדרך, והכירו בנו הכול. פטירה של הורים קוטעת את הרצף הזה ומשאירה אותנו פתאום קצת פגיעים וחשופים.

    גם אני חווה את הדריכות הלא נעימה והמעיקה הזאת כל אימת שנכנס חודש אוקטובר, ולמרות שאבי נפטר כשהייתי כבר מבוגרת וגרתי מחוץ לבית, ולמרות שזכיתי להיות אתו הרבה יותר שנים ממה שאת הספקת להיות עם אביך, עדיין גם אני חשה חזק מאוד את תחושת הפספוס, על מה שלא הספקנו לדבר עליו, על מה שלא הספקנו לחוות, על ההגנה והחום שאני עדיין זקוקה להן ממנו וכבר לא יהיו לי.

    נותר לנו להתנחם במשפחה שבנינו לנו, בהתפתחות שאנו חווים כל הזמן, ולדעת שתמיד, ולא משנה מה נעשה ועד כמה נצליח, תמיד תישאר בנו איזו פינה פגועה מאוד ומתגעגעת מאוד וכמהה לאבא-אמא.

    אני בטוחה שאם האבות שלנו היו חיים היום, הם היו גאים בנו על מי שאנחנו, על האומץ שלנו להתמודד עם החיים הקשים, על האהבה שיש בנו, על ההצלחות שלנו, על מי שאנחנו.

    חג פסח שמח והרבה בריאות לך ולכל בני משפחתך!

  5. אילנה יקרה,
    הורי נפטרו לפני כשנתיים בהפרש של חמישה חודשים. למרות שלא הייתי ילדה והיתה לי כבר משפחה משלי, הרגשתי שנשארתי לבד. הידיעה שאין לי יותר את הבית החם של ההורים, בית שבו תמיד יקבלו אותך בזרועות פתוחות ולא חשוב מה תעשי ומה תגידי, שם תמיד יאהבו, יתמכו ויחבקו. התחושה שלא שאלתי מספיק קיימת גם אצלי. גם בגילי הבוגר תמיד חשבתי שיש זמן ועכשיו יש לי שאלות שלעולם לא אקבל עליהן תשובות, בעיקר בנושא השואה, אבל לא רק.
    בחגים הרגשת האובדן קשה יותר, קשה לשבת סביב שולחן הסדר כשאבי לא יושב בראשו ומנהל אותו ביד רמה.
    הניחומים הם כמובן בעובדה שהקמנו משפחות ויש לנו אנשים קרובים שאוהבים אותנו ואנחנו אוהבים אותם ובזכרונות הנפלאים שיש לי וגם לדור הבא מההורים המקסימים שלי.
    אני רק מקווה שאשכיל להעביר לבנותי את תחושת האהבה החום והבטחון שחשתי אנ י בבית הורי.
    חג שמח לך אילנה, לך ולמשפחה.

  6. אילנה, ריגשת אותי וגרמת לי לחשוב.
    לשמחתי שני הורי חיים, ואולי באמת צריך להקדיש יותר זמן לשבת ולשוחח איתם, יש המון לגבי תולדות המשפחה שאין לי שמץ של מושג לגביהם ויבוא יום וכבר לא יהיה עם מי לברר. יש בבית אלבומים ישנים עם תמונות של קרובי משפחה שאינני מכיר אפילו בשמם… אולי הגיע הזמן לברר.

    חג שמח לך!

  7. אילנה יקירתי

    התרגשתי לקרא את מה שכתבת,אני מבינה את תחושת היתמות,החוסר והגעגוע למרות שחלפו מעל שלושה עשורים.
    אין ולא יהייה שום תחליף להורים.
    מאחלת לך נחת ממשפחתך וחיים מאושרים.

    חג שמח.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s