יום השואה הבינלאומי – הסיפור הפרטי של הורי



כבתם של ניצולי שואה, אני חיה ונושמת נושא זה מאז ומתמיד. הורי, שאינם עוד בין החיים, עברו כל אחד את השואה באופן אחר. אבי "התגלגל" ממחנה ריכוז אחד לשני ואמי הסתתרה כעכבר, במקומות מחבוא שונים עד לשחרור בודפסט ע"י הרוסים.

היום, כשבכל העולם מציינים את יום השואה הבינלאומי, אני רוצה לספר מעט מהסיפור המשפחתי שלי.

לפני פרוץ המאורעות והמלחמה, היה אבי בעל משפחה [אישה, בת בכורה ותאומות]. אשתו אִירְמָה ואחת מתאומות, אְינְגֶה, נרצחו כאקט נקמה לאחר שאחד מהקצינים הנאציים נרצח. אבי נלקח ל מחנה הריכוז טרזינשטדט, שבצ'כיה, לאחר מכן הועבר לדכאו ולאושוויץ.  

בתו הבכורה, אֶלְזֶה, הצליחה לברוח לפלסטינה לפני, שנלקחה באחת מהאקציות למחנה השמדה. בתו התאומה השניה, הִילְדֶה, שעברה אף היא את מחנות ההשמדה והשתחררה עם סיום המלחמה ממחנה ההשמדה אושוויץ, נישאה לאחר המלחמה לאמן והצייר דוד פרידמן, אותו הכירה באושוויץ ולאחר תקופה של כמה שנים בישראל הצעירה, בחרה לעבור ולהתגורר בארהב עם בעלה ובתה מרים, שנולדה בישראל.

אבי לא דיבר מעולם על שנות המלחמה ועל מה שעבר הוא ומשפחתו בזמנים הנוראים ההם. כל אשר ידוע לי היום הוא, הודות לסיפוריה של אמי ואחייניתי מרים.

לפני המלחמה אמי התארסה, אולם כשהחלו רוחות המלחמה לנשב החליטה לדחות את החתונה. תחילת המלחמה מצאה אותה בבודפסט שבהונגריה, שם העבירה את שנות המלחמה כמו עכבר במבוך, כשהיא בורחת מההונגרים ואח"כ מהרוסים. מדי פעם דאגה לה אישה שלמעשה הצילה אותה בכך, שנתנה לה להסתתר בזמני העוצר במרתף הבנין בו היתה אחראית על הנקיון. האישה יכלה לעשות זאת רק, כשבנה היה מחוץ לבית. אישה אצילה זו, אף דאגה לזייף עבור אמי תעודה מזהה וכך, למעשה, הצילה את חייה של אמי.

הורי, קארל ואליזבט, הכירו לאחר סיום המלחמה, נישאו והתגוררו בפראג שבצ'כוסלובקיה וכשהרוסים השתלטו על המדינה החליטו לצאת משם כל עוד היה אפשר.  בשנת 1949 עלו לארץ ישראל הצעירה והקימו בה בית ומשפחה חדשה.

זהו נצחונם הפרטי של הורי אל מול הנאצים ונצחון העם היהודי שקם מחדש מתוך האודים העשנים.

** לזכרם של הורי, קרל ואליזבט ולזכרם של בני משפחותיהם שלא זכו להינצל ונרצחו ע"י הנאצים ועושי דברם.

מודעות פרסומת

  1. החזרת אותי אחורה בזמן. אבי עלה ארצה ב-1917 מאודסה ואמא בערך באותה תקופה מקייב. היו פרעות בארץ ואימי אחיה סבא וסבתא ברחו לאלכסנדריה, עם פרוץ הקרבות חזרו ארצה. סבתא מצד אמא נפטרה שאימי הייתה צעירה מאוד ואמא שתקה כמו גם סבא לא סיפר כלום על המשפחה ברוסיה.
    לעומת זאת סבא וסבתא שלי מצד אבא חיו בירושלים ונפטרו בסיבה טובה. 7 אחים ואחיות שרדו, שתי אחיות נעלמו בקייב, שנים אבי חיפש אותן ולא מצא. דודה עם דרכון ברזילאי נסעה פעמים רבות כל הדרך מברזיל ישראל קייב לנסות למצוא ולא הצליחה.
    ב-1993 הגיעה העליה הגדולה מרוסיה. חלד אתה הגיע גלויה ברוסית מהצלב האדום. בתמונה סבא מצד אמא ,אימי ואחיה. התמונה הגיע על שם משפחתה של אימי והתגלגלה עד שהגיע אלינו ,מקצרת, התברר שלסבתא שלי מצד האם היו עוד 9 אחים ואחיות ששרדו את השואה וחיים בקייב. אימי זל זכתה לשוחח עם דודה בת 100 חלק כאן חלק הדאלס. והכי מעניין היה שבת אחות של אבי הגיעה ארצה.מתברר שאחות אחת נספתה בשואה ושניה שרדה. יותר מזה אני לא יודעת כי הם לא נשארו כאן ובהעדר שפה רוסית לא יכולתי להתכתב.
    יהי זכרם של הנספים ברוך. ועל ידידים טובים ששרדו את אושביץ בבלוג שלי בתפוז.
    לילה טוב
    אתי

    ב1993

  2. אתי יקרה, היה כל כך מרגש לקרוא את קורות משפחתך. הסיפורים שונים אבל כל כך דומים. השמדה ותקומה למרות הכל. זהו סיפורה של יהדות אירופה שמן האפר הצליחה להבנות על אף הכל.

    אני מודה לך עד מאד על שסיפרת כאן, אצלי, את הסיפור שלך

    לימים טובים
    וחג פורים שמח
    אילנה

  3. יקירתי
    גם אבי עבר את אושוויץ, בעוד אימי הסתתרה
    זמן האחרון עוברת עלי תהפוכות הקשורות בעבר ובמשפחתה של אימי שעליה לא ידעתי מאום
    לכשיבשיל הסיפור למילים מסודרות אביא אותו בבלוג שלי…
    תקופה מאוד מרגשת עוברת עלי

    נשיקות ממני

    • זה כל כך מרגש, שנגלים לך לפתע דברים שלא ידעת מעולם על ההורים ומשפחתם.
      כמה הייתי רוצה שדבר זה יקרה גם לי, כי לפחות במקרה של אבי, אני לא יודעת מה חשב והרגיש בשנים האיומות של המלחמה, רק פרטים יבשים שהצטברו בטפסים צהובים שנשארו במגירות ישנות..

      אני יכולה להמבין מדוע לא דיבר ולא סיפר מאומה, אולם נותרתי עם בור גדול .. בור שלעולם לא יתמלא.

      • אני מניחה שהבור שלנו לעולם לא ימלא, גם עכשו כשאני בתוך גילויים חדשים, יש עוד כל כך הרבה שאני לא יודעת, והמעט הזה שנגלה לפני עכשו, רק מדגיש את האין הנותר.

        • הם רצו להגן עלינו. רצו שנבנה לנו חיים ללא אבנים מכשילים מן העבר
          ועבור עצמם, מתחו קו ובנו חומה, שלא יתפתו, חלילה, להביט לאחור.
          אז זהו, שהדבר לא צלח בידם במאה אחוז,
          כי עוד ברחם ניזונו מכך ומרגע לידתנו ואילך ינקנו את מה שהיה גם ללא מילים.

          }{

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s